בוזגלו שלומי נ' בית הספר רמב"ם

החלטה

בקשה לתיקון כתב תביעה ושינוי מועד התאונה מ-15.2.92 ל-15.2.93. בקשות קודמות נדחו וכן נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש התובע. עתה מוגשת בקשה שלישית במספר ולטענת התובע תוקנו הפגמים שהביאו לדחיית הבקשות הקודמות ומתקיימים התנאים המצדיקים את התיקון. הנתבעת והצדדים השלישי והרביעי מתנגדים לתיקון, הן בהסתמך על החלטות קודמות והן לגופו של עניין, בין השאר נוכח הזמן הרב שחלף ממועד התאונה (כ-20 או כ-19 שנים).

עיקרי העובדות:

עובדות המקרה פורטו בהרחבה בהחלטתו של כב' השופט קסירר מ-14/3/10 ובפסק דינה של כב' השופטת ברוש מ-17/11/10 (רע"א 11401-04-10), ואחזור עליהן בקצרה.

התובע יליד 1/11/81, הגיש ב-20/1/06 תביעה בה טען כי ב-15/2/92, בזמן לימודיו בבית-הספר, נפגע בתאונה. ב-24/9/07 קבע בית-המשפט כי קדם המשפט הסתיים והורה על הגשת תצהירים. תצהירי המשיבים הוגשו במהלך 2008, ועלה מהם כי יום 15/2/92 היה יום שבת. ב-6/5/09 נקבע התיק לשמיעת הוכחות, אולם ב-26/11/09 הגיש המבקש בקשה לתיקון כתב התביעה ושינוי מועד התאונה מ-15/2/92 ל-15/2/93.

החלטות קודמות

ב-14.3.10 דחה כב' השופט אברהם קסירר את הבקשה לתיקון כתב התביעה. בהחלטתו המנומקת והמפורטת מנה כב' השופט קסירר ובין השאר, מועד הגשת הבקשה לאחר סיום שלב קדם המשפט, אי-תמיכתה בתצהיר, השיהוי הרב שבהגשתה – למעלה משנה לאחר הגשת תצהירי הנתבעים, הצרוך בתיקון כל חוות הדעת בשל השינוי במועד האירוע ועוד.

התובע הגיש בקשת רשות ערעור אולם בקשתו נדחתה. כב' שופטת ברוש התייחסה להוראות הדין הרלוונטיות ומצאה לדחות את הערעור משום שלא הוגש תצהיר לתמיכה בבקשה המקורית.

ב-21/12/10 הגיש התובע בקשה חדשה לתיקון כתבי טענות, זו הפעם תמך את הבקשה בתצהיר. ב-17/3/11 נדחתה הבקשה ונקבע כי אין די בהגשת תצהיר ועל התובע להגיש בקשה מפורטת שבה יתייחס לכל רכיבי החלטתו של כב' השופט קסירר שאושרה בבית-המשפט המחוזי.

ב-3/11/11 הגיש התובע את הבקשה הנוכחית, ועתה משהשיבו כל המשיבים הגיע עת הכרעה.

דיון והכרעה

הואיל ומדובר ב"גלגול שלישי" של אותה בקשה אפנה תחילה להנמקותיהם של כב' השופט קסירר ושל כב' השופטת ברוש ולטעמיהם. החלטתי זו אינה באה להשיג או לשנות מהחלטות אלו שהפכו סופיות וחלוטות, אלא לבחון אם חל שינוי נסיבות המצדיק שינוי החלטה קודמת.

לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה מצאתי לדחות את הבקשה. לא זו בלבד שאין בבקשה מענה ממשי לקביעתויו של כב' השופט קסירר בהחלטתו הקודמת, אלא שביצוע התיקון כעת, כעשרים שנה אחרי האירוע, יביא לפגיעה ממשית בזכויותיהם של הנתבעת ושל הצדדים השלישיים שיתקשו מאוד להתגונן בפני התביעה. אין מדובר בפגיעה הניתנת לתיקון בהוצאות בלבד.

נקודת המוצא לדיון היא שיש לנהוג ליבראליות בתיקון כתבי טענות, גם לאחר סיומו של קדם המשפט, ובלבד שיש בתיקון כדי לאפשר הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת (תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). למען הסדר הטוב אציין כי מצאתי שהתיקון המבוקש אכן נדרש לאפשר הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת והתובע אף צרף מסמך התומך בגרסתו כי נגרמה לו פגיעה ב-15/2/93. אלא שלמול זכותו של התובע לקבל יומו בבית-המשפט עומדת זכותם של הנתבעים לקיים את המשפט במועד שיאפשר להם לכלכל הגנתם ולקיומו של הליך יעיל והוגן. "זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכול. חריגים לכלל זה הינם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהייתה קמה לו אם הייתה מוגשת הבקשה מחדש" (רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3), 427, 431 [1998]). אם היעתרות לבקשה תגרום ל"הכבדה רבה והארכת הדיון וסרבולו" יהיה גם בכך שיקול לדחייתה (ע"א משען נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 748, 755 [1987]). וראו עוד: עע"מ 5674/04 עריית ת"א נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ [2008], יואל זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 349 – 355; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), מעמ' 153 – בתת הפרק סייגים לתיקון כתבי טענות. וראו, לאחרונה, דבריו של כב' השופט ריבלין, המישנה לנשיאה, ברע"א 3258/11 בוסקילה נ' שירותי בריאות כללית [30/8/11] המסכמים את ההלכה בנושא:

"המדיניות השיפוטית ביחס לתיקון כתבי טענות היא אכן ליברלית במידה רבה, אך היא אינה בלתי מוגבלת. כבר נפסק כי לא יותר תיקון כתבי טענות כאשר מבקש התיקון נהג בחוסר תום-לב או בשיהוי רב, במקרים בהם התיקון עלול לקפח את הצד שכנגד, וכאשר התרת התיקון עלולה להביא להארכת הדיון ולסירבולו. בנוסף, נדרש בית המשפט לבדוק אם ניתן "לתקן" את הנזק שנגרם כתוצאה מהתרת הבקשה, באמצעות פסיקת הוצאות".

במקרה הנוכחי מצאתי כי למרות שהתיקון נדרש להכרעה במחלוקת – ובמצב רגיל היה מקום להיעתר לבקשה – מתקיימים החריגים שמצדיקים את דחיית הבקשה. מדובר בתביעה מ-2006 שכבר הוגשו בה תצהירים וחוות דעת שכולם מתייחסים לאירוע משנת 1992. קבלת הבקשה תחייב את הנתבעים להגיש תצהירים חדשים לגופו של עניין דבר וכן חוות דעת רפואיות חדשות. אלא שהזמן הרב שחלף מהתאונה (כ-19 שנים) מציב קשיים של ממש באיסוף המסמכים ובבירור המצב העובדתי ששרר ב-1993 ודבר זה מביא לפגיעה בזכויותיהם של הנתבעים לגבש את הגנתם. אכן, כפי שמציין התובע במועד התאונה היה בן 11 בלבד ואין לשפוט אותו בגין התנהלותו אז, אלא שבהתאם לחוק הוארכה לו תקופת ההתיישנות עד נובמבר 2006. התובע בחר להגיש תביעתו ב-2006, ותיקון התביעה כעת, כחמש שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות, יקפח את הצדדים שכנגד ויקשה על ניהול פרשת ההגנה. פגיעה זו היא פגיעה מהותית שלא ניתן לרפאה בהוצאות.

זאת ועוד, שותף אני לקביעתו של כב' השופט קסירר היעתרות לבקשה בשלב זה תגרום להכבדה רבה והארכת הדיון וסרבולו באופן בלתי סביר. התביעה החלה ב-2006 וכבר הוגשו בה כל התצהירים וחוות הדעת. קבלת בקשה משמעה פניה מחודשת למומחים לגיבוש חוות דעת לגבי אירוע מ-1993, איסוף מסמכים מחדש וכן הגשת תצהירים חדשים. מדובר אפוא בהכבדה ממשית ובהארכת הדיון וסרבולו, וגם זהו, בהתאם לפסיקה, שיקול לדחיית הבקשה.

טעם מרכזי נוסף שעמד ביסוד ההחלטות הקודמות היה השיהוי בהתנהלותו של התובע שבחר להגיש את בקשת התיקון לאחר שלב קדם המשפט וכשנה לאחר הגשת תצהירי המשיבים. עיון בתצהירו של התובע – שהוא כאמור השוני המרכזי בין הבקשה הנוכחית לבקשה משנת 2009 – מעלה כי היה ער לאפשרות שהתאונה לא ארעה בשנת 1992 וגם המומחית מטעמו ציינה זאת בחוות דעתה (ראו סעיף 6 לתצהיר). התובע הצהיר כי זמן קצר לפני הגשת הבקשה איתר בביתו טופס המאשר כי הודעה על התאונה נמסרה לבית-הספר ב-1993 וכי מסמך זה הוא הבסיס לבקשת השינוי, אולם לא מוסבר מדוע לא פעל לבירור מועד האירוע במשך הזמן או, למיצער, סמוך לאחר הגשת תצהירי הנתבעים בהם נאמר במפורש כי האירוע היה בשבת.

על יסוד שיקולים אלו מצאתי כי יש מקום לדחות את הבקשה ולחייב את המבקש בהוצאות המשיבים בסך 1,000 ₪ לכל משיב. אני ער לתוצאה הקשה של החלטה זו על תביעתו של התובע, אולם בנסיבות שנוצרו מתקיימים התנאים המצדיקים את דחיית בקשת התיקון לגבי תאונה שארעה ב-1993.

למען הסדר הטוב אציין כי ככל שהייתי מוצא לקבל את הבקשה היה התיקון מותנה בהוצאות בסך 5,000 ₪ לטובת כל אחד מן המשיבים ההליך, וזאת בשל הצורך בתיקון חוות הדעת ובהגשת תצהירים מתוקנים (השוו הוצאות גבוהות בהרבה שנפסקו בפרשת בוסקילה, לעיל, כתנאי לביצוע התיקון).